הכ"ד בעניין הרשעה בתקיפת בן-זוג וכליאת שווא

  הרקע העובדתי והאישומים

1.       ברקע הפרשה נשוא כתב האישום, מסכת נישואים קצרת יומין בין הנאשם, בן ה-21,  ויעלה אסדו, היא המתלוננת בתיק, צעירה ירושלמית כבת 19, תושבת ירושלים, אשר שודכה לו בשידוך. השניים נישאו ביום ט' באדר תשס"ד (2.3.04), והתגוררו בדירה שכורה ברח' גדרה בירושלים (להלן: "הדירה"), אולם, מסיבה זו או אחרת יחסיהם הידרדרו. הם עזבו את הדירה, והתגוררו לסירוגין, ביחד ולחוד, פעם בבית הוריה של המתלוננת בירושלים, ופעם בבית הורי הנאשם, בבני ברק. בני הזוג נפרדו סופית בחודש אוגוסט 2004. אותה עת הייתה המתלוננת בחודש הרביעי להריונה. בדיעבד הסתבר, כי כבר בחודש יולי 2004 הגיש הנאשם בקשה ליתן גט כריתות למתלוננת. הגירושין נכנסו לתוקפם לאחר כשנתיים, ב-4.10.06, עם חתימת הסכם הגירושין.

2.       נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המבוסס על תלונה שהגישה נגדו המתלוננת בחודש נובמבר 2004, בגין מעשי אלימות וכליאת שווא. מדובר בסדרה של אירועים כמפורט בשלושה האישומים.

בהתאם לעובדות האישום השני, שהוא האירוע הראשון כרונולוגית בסדר האירועים, כלא הנאשם את המתלוננת בדירתם כבר למחרת הנישואים, נעל את הדלת ולא איפשר לה לצאת מהדירה; האירוע נשוא האישום השלישי, השני כרונולוגית בסדר האירועים, התרחש במועד כלשהו בחודש אפריל 2004, בבית הוריה של המתלוננת. בעובדות האישום נאמר, כי הנאשם הכה באגרופיו בראשה של המתלוננת.

האישום הראשון בכתב האישום מתייחס לרצף של אירועים שהתרחשו, על פי הטענה, במהלך החודשים יולי ואוגוסט 2004, בעת שהתגוררו בני הזוג בדירת הורי הנאשם בבני ברק. בכתב האישום נאמר כי במהלך אותה תקופה נהג הנאשם לכלוא את המתלוננת באותה דירה, ולא איפשר יציאתה, נהג להכותה בראשה, ולמרות הריונה, הוא אילץ אותה ליטול כדורים בניגוד לרצונה.

המאשימה מייחסת לנאשם עבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק העונשין.

3.       הנאשם כפר בכתב האישום והכחיש אחד לאחד את האישומים המיוחסים לו. בעדותו ובתגובתו לכתב האישום טען, כי התקיפה וכליאת השווא שתיארה המתלוננת לא היו ולא נבראו. לגרסתו, בתקופת נישואיו למתלוננת נחשף למחלתה הנפשית, שהייתה מלווה הזיות ומחשבות רדיפה, בעטיין עברו להתגורר בבית הוריה, בעטיין גם מיהר להיפרד ממנה ויזם את הגירושין.

קו הגנה זה פתח במשפט חזית שנושאה מצבה הנפשי של המתלוננת, והקשר בינו לבין האירועים נשוא כתב האישום. זאת, נוכח עמדת ההגנה לפיה, התלונה שקרית והוגשה נגד הנאשם מתוך רגשי נקמנות בשל רצונו להתגרש ממנה עקב מחלתה. 

פרשת התביעה

4.       התשתית הראייתית שהניחה המאשימה מבוססת בראש וראשונה על עדות המתלוננת ובצדה - עדויות הוריה.

בעדות ארוכה ומפורטת גוללה המתלוננת את השתלשלות מסכת נישואיה הקצרה לנאשם מאז חודש אדר תשס"ד (חודש מרס בלוח הכללי), ואת התייחסותו הקשה והאלימה של הנאשם כלפיה, עד שנפרדה ממנו בחודש אוגוסט 2004.

זו עדות המתלוננת:

          מן הרגע הראשון לנישואים התקשה הנאשם להתמודד עם עול חיי המשפחה וההוצאות הכספיות הכרוכות בכך. לכן, הוא קימץ בקניית מזון לבית, עד כדי הרעבתה; הוא דרש ממנה שתפסיק את לימודיה בסמינר למורות, ותסייע לו ולאמו במכירת נעלים בחנותם, ואף דרש מהוריה להשתתף במשכנתא לרכישת דירה. כן, סיפרה המתלוננת, כי הנאשם נהג לצאת עם חבריו ואותה כלא בדירה נעולה, ללא טלפון. למרות קמצנותו, הייתה לנאשם נטייה להימורים, והוא לא הסס להמר בכספי מתנות החתונה, בסכומים גבוהים. בחודש יוני, כשהסתיימה שכירות הדירה, הם עקרו ממנה לבית הוריה. כעבור זמן קצר הסתבר לה שהיא הרה. ההריון, מסרה המתלוננת, נראה בעיני הנאשם כטרגדיה, והוא עשה כל דבר אפשרי כדי להציק לה ולדכא אותה. לרבות, התנהגות מוזרה בשעות הלילה, ולרבות שימוש בכוח. למעשה, בכל תקופת מגוריהם המשותפים, העידה המתלוננת, נהג הנאשם להכות באגרופיו בראשה. כך ארע, פעם אחת, בדירה השכורה ברח' גדרה, וכך ארע בדירת ההורים בירושלים, ובאחת השבתות הבחין גם אביה שהנאשם מכה אותה. מעשי האלימות של הנאשם, מכות האגרופים, התרבו בעיקר בעת שהתגוררו בדירת הורי הנאשם בבני ברק.

          כיצד הגיעו השניים להתגורר בבני ברק?

לדברי המתלוננת, בחודש יוני עזב אותה הנאשם, עזב את בית הוריה, וחזר להתגורר בבית הוריו בבני ברק, ברח' חת"ם סופר. במועד כלשהו בחודש יולי 2004 הוא התקשר אליה, ביקש את סליחתה על התנהגותו, והפציר בה שתבוא לחיות עמו בבית הוריו בבני ברק. לאור הפצרתו, ומאחר שקיוותה כי הנאשם שינה ממנהגיו הרעים, ומחמת הריונה, היא ניאותה לחזור אליו ולחיות עמו בבית הוריו. אולם, שם החמיר סבלה, שכן, החמיר יחסו האלים של הנאשם כלפיה; הנאשם המשיך להכות אותה כבעבר [ "בכל הזדמנות הוא היה מכה אותי ככה... באגרופים על הראש" (עמ' 8, ש' 16-17)], ואף כפה עליה, כנגד רצונה, ליטול כדורים (פרידור 1 - ת/1) והיא חשה שהם גורמים לה לסחרחורת וכאב ראש; היא נכלאה בחדר קטן, ובני המשפחה נעלו את הדלת ומנעו את יציאתה מהדירה.

          יחסם הגרוע של הנאשם והוריו הגיע לשיאו כאשר באחד מימי חודש אוגוסט גרמו לאישפוזה בכפייה במחלקה פסיכיאטרית של בית החולים "תל-השומר". המתלוננת סיפרה כי הנאשם הסיע אותה נגד רצונה לבית החולים "מעייני הישועה", ומשם פונתה באמבולנס ואושפזה בבית החולים "תל השומר". אלא שכבר למחרת בבוקר, סיפרה, הגיעו הוריה והיא שוחררה.

הנאשם אמנם נאחז באמתלה שהוא דואג לה, העידה המתלוננת, אלא שבדיעבד הבינה כי הנאשם מאס בה כבר קודם לכן, תכנן להתגרש ממנה (את בקשת הגירושין, הסתבר, הגיש כבר ב-21.7.08, ללא ידיעתה), והוא בחר לפעול בדרך ערמומית וכוזבת כשמגמתו היא לחסוך לעצמו את דמי כתובתה.

כך הסבירה המתלוננת את מהלכיו של הנאשם:

"הוא ניסה בכל דרך אפשרית להוציא נייר שאני לא בריאה בנפשי, ולמה זאת? על מנת שהוא יפתח תיק גירושין, יהיה לו עדות שאני לא ראויה לקבל כספים של כתובה.... בציבור החרדי, אחת שהיא לא בריאה בנפשה, לא מגיעה לה כתובה. גם לגבי המזונות, הוא ניסה כמה שיותר להוציא ממני את העובר בדרכים שהסברתי... ביום 21.7.04 הוא פתח תיק גירושין מבלי ידיעתי. הטענה הייתה שאני מקח טעות. הוא לא דיווח שאני בהריון." (עמ' 5, ש' 7-16).

          עוד סיפרה המתלוננת בעדותה, כי מעשיו של הנאשם גרמו לה טראומה קשה, והשפעתה הצטרפה לקשיי ההריון, והיא קצה ביחסו המשפיל של הנאשם, ובשם הרע שהפיץ בבית הכנסת כאילו היא אינה בריאה בנפשה. כששמעה בבית הכנסת את הבריות מרננים עליה ביום כיפור, היא החליטה להתנתק ולהתבודד במקום מרוחק. היא אמרה לאמה שהיא זקוקה לשקט, נמנעה מלספר היכן תשהה, ובמוצאי יום הכיפור עזבה את בית הוריה, נסעה לקיבוץ שעלבים, שם שהתה עם בני משפחת לוינשטיין כשלושה שבועות. "רציתי שקט לחלוטין. לבנות את עצמי", אמרה לי (עמ' 15, ש' 13-14).